שלום כבוד הרב. מה החסרון בהלנת המת עד יום יומיים שמכריו הרבים יבואו בהמוניהם להלוייתו?
המלין את המת גורם נזק וצער לנשמה, כי לא תגיע אל מנוחתה עד שגופו יטמן באדמה. כתב במעבר יבק [שפ"א פכ"ז] "סוד קבורת מתים הוא נחת רוח לנשמה, וכל זמן דגופא לא נחית בדוכתיה, גם רוחא הכי הוא, ונקרא חסד של "אמת", וכן כל מה שעושים עם המתים, כי האדם בחייו קרוי אדם דהיינו אמת. ויש בעשירית אמת מ"ה כדאיתא בתיקונים [בהקדמה ו, א], ואמת הוא יחוד תפארת ומלכות כדאיתא בזוהר בעובדא דינוקא, דהיינו א – תם, ובהסתלק הבינה א' מאמת ויתעלם התפארת מהמלכות, והיינו שייעשה מת דהיינו מוצנע ומתעלם וכו', והאדם כשהוא חי מקיים היחוד וקושר הנשמה מהבינה, ברוח מהתפארת, ובנפש מהמלכות, ומטהר הגוף מן הטומאות שלא ישלטו בו החיצונים וכו". וכתב המקובל רבנו אברהם אזולאי זיע"א [יו"ד שס"ב, ב] "וכל זמן שלא נקבר, אין הנשמה עולה כלל, ולכן תיקונו להתעסק בצרכי קבורתו, כדכתיב כי עפר אתה ואל עפר וגו', דהיינו הכל היה מן העפר ואפילו גלגל חמה [ב"ר י"ב, י"א]. ולכן המת ניתן לקבורה, דהיינו עפר מלמטה ה' תתאה, ועפר מלמעלה ה' עילאה, ואדם ו' באמצע אוחז בשני ההי"ן, והיינו דמהדרינן א' לגבי מת ואהדר אמת. ואנו גורמים שתעלה הנשמה למעלה למעלה בכוונת הקבורה ובמעשה, ובעלייתה קושר ומייחד סוד אמת, שהוא יחוד עליון, והיינו חסד של אמת". וכתב בזוהר הקדוש [אמור פ"ח, ב] "דאפשר דקודשא בריך הוא גזר עליה בגין למיתי בגלגולא אחרא מיד בההוא יומא דאתפטר לאוטבא ליה, וכל זמנא דלא אתקבר גופא נשמתא לאו עאלת קמי קודשא בריך הוא ולא יכלא למהוי בגופא אחרא בגלגולא תניינא דלא יהבין לנשמתא גופא אחרא עד דיתקבר קדמאה, ודא דמי לב"נ דמיתת אתתיה לא אתחזי ליה למיסב אתתא אחרא עד דקביר לקדמיתא ובגין דא אמרה אורייתא לא תלין נבלתו על העץ". עוד כתב [תרומה קנ"א, א] "כמה טב לון בין לצדיקי בין לחייבי למהוי גופא דלהון דביק בארעא ולאתעכלא גו עפרא לזמן קריב ולא למהוי בקיומא כל ההוא זמנא סגי בגין לאתדנא גופא ונפשא ורוחא תדיר. דהא לית לך כל צדיק וצדיק בעלמא דלית ליה דינא דקברא, בגין דההוא מלאך דממנא על קברי קאים על גופא ודן ליה בכל יומא ויומא, אם לצדיקים כך לחייבים עאכ"ו ובזמנא דגופא אתעכל ואתבלי בעפרא הא דינא אשתכך מכלא בר מאינון חסידי קיימין דעלמא דאינון אתחזון לסלקא נשמתהון לההוא אתר עלאה דאתחזי לון וזעירין אינון בעלמא". והמקובל רבנו מנחם מריקאנטי זיע"א [כי תצא] כתב "ועוד יש לך לדעת כי קבורת המת היא נחת רוח לנשמה, וכל זמן שהמת לא נקבר "אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא", כמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש רות [צ ע"א] כל זמן דגופא לא נחית בדוכתיה, נפשא דיליה אוף הכי לא סליק לעילא, ור' פרחיה הוה משתדיל תמיד למינדע בההוא עלמא דנשמתין, יומא חד הוה אזיל בחקלא ואשכח חד גופא תחות אילן חרוב מית, אשגח ביה ואשכח דאיהו יודאי אשכח ביה כריכין דמצוה וספרא דאגדתא בהדיה, אמר ודאי תלמיד חכם הוא אשתדל בקבריה, גניו ואזיל למתא ואתקין ליה תכריכין וקברא, וזמין בני נשא ובכא עליה ואשתדל עליה ואפיק כל מה דהוא בידוי, כיון דאיתגניז ואתקבר ההוא גופא נפש דיליה עלת לגו מתיבתא עילאה, אמרי לה לית לך דוכתא הכא השתא בדוך פלן דטינרא עילאה זילי ואשלים טיבו למאן דאשלים לך וכו'. ולפי הענין הזה דע כי קודם קבורתו של אדם נגשין לו כמה כתות של מלאכי חבלה, ואם הלינו בלילה בזמן ששלוחי מדת העולם פוגעין בו והנשמה מצטערת וסובלת ייסורין". וכתב המקובל האלהי רבי מאיר בן גבאי זיע"א בספר עבודת הקודש [ח"ב פכ"ז] "ולמדנו עוד שנפשות הצדיקים נדמים שם בדיוקניהם ומכירים זה לזה, ונודעים זה לזה ויודעים העתיד לבא בזה העולם, ולמדנו עוד שמשתדלים שם לדעת ולהשיג במיצוע הלבוש ההוא שמתלבשים שם כל האיפשר להם בבראם, ויושג להם זה ממה שהשתדלו והוציאו בו זמנם ועודם באלה החיים, ושם משיגים בברור אמתת מה שהשתדלו בו בהיותם בזה העולם, כי הכינו והוליכו בידם על מה שתשרה הברכה והשפע שם, מה שאי איפשר לחול על שולחן ריקן". "ולמדנו עוד שכל זמן שהגוף לא נח והוא שלא נקבר, גם הנפש לא תמצא מנוח לכף רגלה. ואינה זוכה לגן עדנה, עד שיקבר ויגנז הגוף בקברו, ואז תעלה ותשוב הנפש אל מנוחתה, ונראה מזה שאין עכול הגוף ושובו אל עפרו מעכב במנוחת הנפש, שאף אם יהיה קיים הואיל ונקבר תלך ותנוח". ועיין בשו"ת ציץ אליעזר [חי"א סימן ע"ד] שהביא דבריו הנ"ל וכתב כי כן מוכם מדברי הראב"ע והרמב"ן זלה"ה בפירושם על פסוק לא תלין. הראית לדעת כמה מעלת מי שזוכה ומתעסקים בקבורתו בו ביום. וכן היו גדולי ישראל מצווים קודם פטירתם. וזכורני כי ביום כ"ה באדר ראשון תשל"ג לקראת ערב, נסתלק לבית עולמו הגאון רבנו סלמן חוגי עבודי זצ"ל ראב"ד ירושלים, באמצע שיעור תורה במסכת מגלה בבית הכנסת, והלכתי עם בנו יבדלח"ט הג"ר רבי ראובן לטפל בעניני הקבורה באותה לילה, והיו מי שהפצירו להלינו למחרת כדי שתתקיים הלוייה ברוב עם, ופנינו אל הראש"ל הגר"י נסים זצ"ל, והוא עמד בפרץ וציווה שלא להלינו ואמר "כבודו הוא שלא להלינו הלילה", ועלה בידינו הדבר זיע"א.