המקובל הצדיק רבנו סלמן מוצפי זיע"א

שבבי אור לדמותו

המקובל הצדיק חק"ל חכם סלמן מוצפי זצ"ל, היה דמות מופת בעולם הנגלה והנסתר. אישיות מלאה בהוד קדומים של תלמיד־חכם, חסיד וירא־שמיים, צנוע ועניו, שהסתיר את גדולתו האמיתית מעין־כל.

אחר חמישים שנה מהסתלקותו השמיימה נביא מעט מזעיר שבבי אור מדמותו הגדולה והמאירה.

חכם סלמן נולד בז"ך בשבט ה'תר"ס (1900) בעיר בגדד שבעירק, להוריו חכם ציון מאיר ולאמו מרת פרחה זצ"ל, ממשפחה מיוחסת של תלמידי־חכמים שכיהנו בבבל בתפקידים תורניים. המשפחה, ששמה הקודם היה מוספייא, תקעה יתד במקום לאחר גירוש ספרד.

כבר בהיותו כבן שנתיים ימים, סלל לו אביו את דרכו התורנית. בכל יום לקחו עימו ללמוד בבית־הכנסת. בן חמש למקרא, חבש חכם סלמן את ספסלי "מדרש תלמוד־תורה", וספג לעצמותיו תורה ויראה. עוד בהיותו בן ו' שנים, ברח מהכבוד ומהפירסום, וכשבאו אורחים למדרש תלמוד-תורה וביקשו המלמדים להציגו בפניהם כתלמיד מובחר, ברח ויחבא בבית-הכסא במשך שעתיים, כדי שלא ישבחוהו ונמצא בא לידי גאווה.

באותם ימים בגדד הייתה בשיא פריחתה הרוחנית. התורה שגשגה ונכחה בכל פינה. את רחובות העיר מילאו תלמודי־תורה, ישיבות ובתי־מדרש רבים, בזכות ראש גולת בבל, מרן הגאון רבנו יוסף חיים זיע"א שהנהיג את עדתו ביד רמה.

ילדות ספוגה בתורה

בשלהי שנת ה'תרס"ט כבה המאור הגדול, וחשיכה ירדה על בגדד. מרן ה"בן איש חי" התבקש לישיבה של מעלה, ורבבות יצאו אחר מיטתו הטהורה, מאזינים להספדים קורעי־לב ונושאים קולם בבכי. הם ידעו כי בהסתלקותו של הצדיק, תם עידן משמעותי באימפריית התורה שבבל.

היה זה יום מכונן לסלמן בן התשע. בי"ג באלול ה'תרס"ט, גמר אומר בליבו, שחייו ייסובו רק סביב לימוד התורה. הוא קיבל עליו פרישות וחסידות, כדי למלא מעט מהחלל הגדול שנפער בהסתלקות צדיק הדור. בין הקבלות שקיבל על עצמו, החליט להתעורר אל דממת היקום בחצות־הלילה, ולשקוד על תלמודו עד עלות־השחר. קבלה זו הפכה לחלק בלתי נפרד מחייו.

כדי להתעורר בזמן, בתחילה היה קושר חבל בין כף ידו לידית דלת הבית, ומתעורר כאשר אביו החסיד היה קם לעסוק בתורה באישון ליל. אך כשאביו לא שיתף פעולה וסבר שעל הילד הרך להמשיך לישון, הוא סיכם עם חבירו ובן־דודו, חכם יעקב מוצפי זצ"ל, שיסייע לו. בכל ערב הילד סלמן היה כורך חבל סביב אמת ידו ומשלשל את קצהו מהחלון. חבירו יעקב היה מגיע בחצות, מושך את קצה החבל שברחוב וכך מעיר אותו.

כשחכם סלמן בגר מעט, הוא נכנס ללמוד ב"מדרש בית זילכה", בית־ועד לתלמידי־חכמים גאונים, תחת הדרכתו של המקובל הנודע חכם יהודה פתייה זצ"ל.

תורה וגדולה

בשנת ה'תרע"ז כשמלאו לו שבע־עשרה שנים, השלים הנער סלמן את לימוד הש"ס וארבעה טורים. מכאן הדרך הייתה קצרה להמשך לימוד הנגלה ולהתחלת העיון בסודות התורה.

חכם ניסים כדורי זצ"ל הפך לחברותא ולידיד נפש. יחד עלו והתעלו בנגלה ובנסתר. בסיום הלימודים בישיבה, חכם סלמן היה שם פעמיו אל מנהיג הדור, חכם יעקב חיים בנו של רבנו יוסף חיים בעל ה"בן איש חי", שם שימש אותו בקודש, עד ליום פטירתו של החכם בשנת ה'תרפ"א.

עוד קודם לכן, בשנת ה'תרע"ח, הנער הוסמך כמוהל וכשוחט. שנתיים לאחר־מכן הוסמך לרבנות, והמשיך להתעלות בדרכו הרוחנית.

עז רצונו היה לשקוד על לימודו כל שעות היממה, אבל מחלת אביו, חכם ציון מאיר, אילצה אותו לקחת את עול פרנסת המשפחה. אביו נפטר בדמי ימיו ביום כ"ז אלול תרפ"ז, כשהוא מותיר אחריו שישה יתומים צעירים, ולכן חכם סלמן, הבן הבכור במשפחה, החל לעבוד אצל הגביר מנחם דניאל, חבר הפרלמנט ומראשי הקהילה היהודית. הוא בנה וניהל את עסקיו חובקי העולם, תוך כדי שהוא לומד במהירות את השפות טורקית, אנגלית, צרפתית, וניהול חשבונות.

משכרו כלכל את אמו האלמנה ואחיו היתומים, הפריש משכורת שלמה להחזקת אברך ב"מדרש בית זילכה", ואף שלח כספים לתמיכה במוסדות תורה בארץ־הקודש. יחד עם זאת המשיך להתעלות וללמוד לאורך כל היממה, בכל שעה פנויה.

אל ארץ האבות

בעת פטירתו של אביו, כאשר אמו הייתה שבורה ותהתה איך תוביל לחופה לבד את כל יתומיה, חכם סלמן הבטיח לאמו האלמנה שהוא ייקח עליו את העול, ידאג לחנך את הבנים הצעירים בתלמוד־תורה ובישיבה, יהיה בקשר עם מלמדיהם כמו אב דואג, וקבע: "לא אקים בית בישראל עד אשר כל אחיי ואחותי הצעירים יעמדו תחת החופה!"

ואכן, כך היה. למרות היותו הבכור, הוא דאג לשידוכיהם של ארבע אחיו ושל אחותו, השיאם כמו אבא אוהב ודאג לכל אחד לנדוניה מכובדת.

רק ביום ז' באלול ה'תרצ"ה (1935) התפנה לעשות לביתו, כאשר זכה והקים בית בישראל עם בת־דודתו מצד אמו, הרבנית הצדקנית מרת טובה ע"ה. תנאי התנה חכם סלמן עם כלתו, כי מיד בתום ימי השבע־ברכות, הם יעלו עם אמו – דודתה — להשתקע בירושלים עיר־הקודש.

בערב־שבת פרשת כי תבוא, ט"ו באלול ה'תרצ"ה, הם הגיעו לטבריה, ועשו את השבת סמוך לקברו של רבי מאיר בעל הנס. בבית־הכנסת הטברייני שמחו עם החתן התלמיד־החכם שבא להתיישב בארץ־הקודש, והעלוהו לתורה במקום כהן. הוא קרא את תחילת הפרשה "והיה כי תבואו אל הארץ..." וראה בכך סימנא מילתא.

בהגיעו לירושלים עיר־הקודש, העיר שנכסף ואיווה להתיישב בה משחר ילדותו, רכש את ביתו הצנוע שברחוב יונה, בשכונת 'כרם אברהם'. במקום זה נולדו שני בניו ושמונה בנותיו.

כשנה וחצי לאחר שעלה לירושלים, השלים חכם סלמן את הלימוד של סידור המקובלים כוונות הרש"ש, קנה את העיון והבקיאות בו בעמל וביגיעה. לימוד סידור הרש"ש שינה את אורחות חייו, והוא התחזק עוד יותר בחסידות ופרישות. עד שנתו האחרונה, חקר, בדק, המשיך והוסיף חידושים והגהות על סידור כוונות הרש"ש, דולה פנינים מהמעיין האינסופי של קדושה וטהרה.

ישיבה על קבר רחל

בשנת ה'תש"ב ייסד את ישיבת "בני ציון" בקבר רחל, שבה עסקו בעיקר בלימוד הזוהר וחכמת הנסתר. הישיבה פעלה בציון הקדוש יום יום עד מלחמת השחרור בשנת ה'תש"ח, אז עברה לבית־הכנסת "טוויג" בשכונת מקור ברוך.

בכל יום היה מגיע לקברה של רחל אמנו עליה־השלום עם ציבור תלמידיו, ללמוד ולהתפלל. בלילות שני ואור ליום השישי, היו באים למעלה ממאה אנשים, זקנים וצעירים, בני־תורה ואנשי עמל, שישבו עימו ברצף, משקיעת־החמה עד חצות־לילה.

רבי ישעיה שיינברגר זצ"ל העיד, כי היה משתאה להקשיב לדברים ומתפעל כיצד היה גורס את ספר הזוהר מלה במלה בעל־פה ומפרש, ללא ספר בידו. "ראיתי מקובלים היודעים 'עץ חיים' ו'שמונה שערים' בעל־פה, אך לקרוא דפים רצופים מהזוהר בעל־פה ולפרש אותם, זה למעלה ממדרגת אדם", התבטא.

לא עת לחשות, ולכן חכם סלמן היה מכנס את הציבור בקביעות בקבר רחל, שם עסקו חצי לילה בלימוד התורה ובחצי השני היו מתפללים וזועקים לשלום אחינו בית־ישראל, כאשר חכם סלמן היה עובר לפני התיבה, שופך נחלי דמעה ומעורר את הציבור לתפילה, עד שקול זעקתם של המתפללים החריד את הסביבה.

יראת השם בקרבו

חכם סלמן היה כולו יראת־שמיים טהורה, אש קודש בוערת בקרבו. רק מהקב"ה היה חרד וירא, ולכן מימיו לא חנף לאיש, ולא ביקש טובה, גם לא מבני משפחתו, ולא נהנה מאף אדם. מעולם לא נהנה מכתרה של תורה, מהכבוד או מהתהילה שיכולה הייתה להתלוות לתורתו ולמעשיו.

כל חייו ראה חכם סלמן את בוראו לנגד עיניו, וחי בשאלה "מה השם אלוהיך שואל מעמך...". לא בזבז אפילו רגע מחייו לריק או בשיחה בטלה. רגעיו היו בחשבון מדוקדק, כדי שיוקדשו כראוי לעבודת השם יומם ולילה.

מרוב ענוותנותו ברח מאוד מהכבוד ומהפרסום, והתנהג כפשוט שבפשוטים. מעולם לא הרשה שיכנו אותו או יפנו אליו בתואר "חכם" או "רב", וסירב לחבוש על ראשו מצנפת רבנית. בכוונה בחר ב"קסקט" פשוט, הגם שהנהיג והעמיד תלמידים רבים.

חסיד ופרוש

חכם סלמן זיע"א, היה נוהג חומרות רבות בכל אורחות חייו.

בשבת היה מחמיר בכל הלכות שבת. נזהר שלא להשתמש בחשמל מכניסתה ועד יציאתה. הקפיד שהאוכל כולו יוכן לפני בואה של המלכה. לא חימם בשבת גם לא אוכל יבש. את האורז והעוף הממולא בישלו בערב־שבת, והשאירו על פתיליה גרופה וקטומה.

מצהרי יום השישי התכונן לקראת המלכה. טבל ולבש בגדי שבת לבנים, וישב לשקוד על תלמודו.

בפנים מפיקות נהרה ושמחה ישב לשולחן השבת. עונג השבת היה אצלו שירי־קודש רבים ששורר בכיסופים לבורא, וחידושי תורה נלהבים.

חג הפסח היה גולת הכותרת של חומרותיו. אל המטבח לא נכנס אף פירור מזון או מצרך שהוא לא היה מעורב בהכנתו. חכם סלמן לא סמך על שום אדם או כשרות מסויימת. אל הבית לא נכנסו מוצרים משומרים או מיובשים, אף לא חלב שנחלב בהידור, רק מה שהוכן בין כתלי המטבח הקטן והצר בנקיות ובזהירות.

את זרעי החיטה למצות היה זורע בגינה הקטנה שבחצר ביתו. שמן ויין הכינה הרבנית בבית מזיתים שמסקה ומענבים טריים שרכשו בימי הקיץ, ייבשו לצימוקים וסחטו לכל צרכי מיץ הענבים והיין של השנה.

גם בשאר ימות השנה, חכם סלמן היה מקפיד על אוכל תוצרת בית. מעולם לא אכל סעודה מחוץ לביתו, אפילו לא דבר־מה קטן שיוצר לא בבית, גם לא בשמחות בניו.

הרבנית הייתה אופה את הלחם במסירות, מפרישה מעשרות מכל הפירות והירקות, ודואגת ללכת לשוחט ירא־שמיים, לעקוב אחר השחיטה ולהכשיר בעצמה את העוף לכבוד שבת־קודש.

כאשר חכם סלמן היה יוצא לנסיעותיו, בעיקר לתפילות לקברי־צדיקים, הוא היה אורז באמתחתו את האוכל שהכינה הרבנית ולא טועם פירור מלבדו. והקפיד אפילו שלא לשתות כוס מים מחוץ לביתו!

הקפדה וזהירות מיוחדת הייתה לו משרך גזל. ולכן הקפיד לא לעכב שכר פועל או שירות שקיבל, ושילם מיד. קרה פעם שבן משפחה רכש משהו ועדיין לא שילם. באותו יום הוא טרח והלך לבית המוכר ופרע את חובו.

מתוך חסידות רבה, הוא ברח והתרחק מאוד מכל דבר השייך לשלטון, ולכן מימיו לא נטל אף לא אגורה אחת מקצבת ביטוח לאומי. גם כאשר היו לו עשרה ילדים רכים, לא לקח עבורם קצבת ילדים. כשהגיעו לו הודעות על זכאותו לקצבה בגיל זקנה, הוא סירב לקחת, למרות שחי בדוחק גדול.

עני היה בממון, אך עשיר במצוות שביקש לצבור. הוא חיפש לקיים גם מצוות שאינן מזדמנות בחיי היום יום. לכן גידל בגינת ביתו חיטה ויבולים נוספים, כדי לזכות לקיים מצוות "לקט שכחה ופאה", נזהר מאוד בתרומות ובמעשרות והיה מפריש הכל בעצמו ולא סמך על שום משגיח, ובשמיטה נזהר בכל הלכותיה ופרטיה. הוא טרח לזכות ב"פדיון פטר חמור", "ראשית הגז", "זרוע לחיים וקיבה" לכהן ועוד.

תמיד תר אחרי עוד מצוות כמו השבת־אבידה, שילוח־הקן, "מפני שיבה תקום" ועוד ועוד.

עמוד התפילה

כאמור, לאורך כל חייו, בכל לילה היה קם בחצות ומקונן על חורבן הבית ועל גלות ישראל. ודמעותיו נשפכו כנחלים זורמים, על צרותיהם של כלל ישראל.

מסורת התפילות בלילות שני ואור יום השישי, המשיכה גם לאחר מלחמת השחרור בשנת ה'תש"ח, כשקבר רחל לא היה בידיים יהודיות. בלילות הללו היה נשאר ער ובחברת תלמידיו, ועסק בתורה. כאשר הגיע זמן חצות־ליל, הרעיש את השמיים בתיקון־חצות, בתפילות ובתחנונים. שעה ארוכה קונן על החורבן ועל צער השכינה.

כך היה מנהגו ביום־טוב של שלושה רגלים, אחר קריאת־התורה בבית‏־הכנסת ללכת עם כל הקהל אל הכותל־המערבי לתפילת מוסף. ובין השנים תש"ח-תשכ"ז שהגישה אל הכותל היתה חסומה, הלך אל מצפה הר־ציון, ומגג המצפה המשקיף אל פני הבית התפלל מוסף. בדרכם אל ההר השמיע דברי התעוררות על מצב הדור, והצורך הדחוף להתכונן לביאת־המשיח, והיה אומר: "האם נוכל לומר בכֵנוּת למשיח צדקנו כי ציפינו לו?!" ואחר־כך היה אומר דברי סנגוריא. ועד הגיעם למרגלות ההר כל הקהל פצח עימו בשירה אדירה בשירי רבי יהודה הלוי זצ"ל, "ידידי השכחת" ו"ארץ הקדושה". ובחג־הפסח היו קוראים "שיר השירים" כולו בעלותם במעלֵה ההר.

לאחר מכן היה עובר להתפלל מוסף לפני התיבה, ובקול רועם זעק מקירות ליבו "מפני חטאינו גלינו מארצנו", וכשהגיע לקטע "שתרחם עלינו ועל מקדשך ברחמיך הרבים"... הקהל היה בוכה מהתרגשות, והליגיונרים הירדנים היו מטפסים על חומת העיר העתיקה להביט על המראה הנפלא הזה.

אהב כל אדם מישראל כנפשו ומאודו, וכאשר נודע לו על יהודי הסובל ממשהו, היה מעתיר עליו מקירות ליבו, שופך צקון לחש בתפילה חמה לישועתו.

בלילות שישן לאחר תיקון־חצות, היה מתעורר באשמורת הבוקר, ואץ לתפילת הנץ־החמה בשמחה. קודם לכן טבל במקווה בזריזות מדהימה. הוא הקפיד לטבול לפני התפילה גם לעת זקנותו, גם כאשר התנאים לא אפשרו טבילה בנוחות.

תפילותיו היו על־פי סידור הרש"ש עם ייחודים נוראים לקירוב קץ הגאולה. התיקונים שערך, כללו תעניות וסיגופים, טבילה במי־קרח עם ארבעים מלקות, סדר "ארבע מיתות בית־דין" ועוד הנהגות קדושות ופרושות, שנראות מתאימות למלאכי עליון.

לפחות פעם בשנה היה נוסע עם תלמידיו וקהל רב הנלווה, להעתיר בעשרות רבות של קברי־צדיקים שבגליל, גם למקומות נידחים ולקבריהם של תנאים ואמוראים קדושי עליון, במיקומים שאינם מפורסמים. בכל מקום היו עורכים סדר סליחות ושבעה כורתי ברית, כשהוא עובר לפני התיבה וזועק בתפילותיו על ישראל הנאנקים בגלות.

חכם סלמן רשם בכתב־ידו תפילות וסדרי לימוד שיש לאומרם על כל ציון, על־פי סדר התורה והמשנה של אותו צדיק, כדי שזכות תורתו תגן על כל ישראל. לימים יצא כתב היד לאור־עולם בספר "שפתי צדיקים".

אחרית ימיו

חכם סלמן העניו והצנוע, הסתיר את גדולתו הרבה והתעטף במידת השתיקה. באחרית ימיו, ביקש ממנו בנו הגאון רבי בן ציון שליט"א לשתפו במקצת ממפעליו, כדי להדליק נר לדורות הבאים שיתבוננו בדרכיו וילמדו ממעשיו. הוא הגיב: "אין דבר מעניין במעשיי. כל מעשיי מעשה אדם פשוט שבפשוטים הם, ואינם כדאים אפילו לספרם לאחרים".

גם כאשר שכב חכם סלמן על ערש דווי, המשיך ושקד על כל חלקי הפרד"ס, כמו כל השנים האחרונות לחייו בהן סבל מחולאים, מדווים ומכאובים, ולמרות זאת המשיך ולמד ללא הרף.

כחסיד, צהלתו הייתה על פניו, גם בשעות של כאב וסבל. בכל פעם חייך כאשר רופא היה שואל לשלומו, והבטיח לו: "ברוך השם, אני מרגיש טוב", כי אי אפשר שלא לשמוח בחלקו.

ביום א' בטבת ה'תשל"ה, בסיומה של תפילת שחרית בבית־הכנסת, הביט בכל קהל־קדשו וברך כל אחד ואחד במאור פנים לשלום וב"חודש טוב ומבורך".

בימיו האחרונים לא הצליח לקום ממיטתו, אך המשיך ללמוד בשארית כוחותיו. ביקש שיביאו אליו את נכדו הצעיר יחזקאל שנקרא על שם זקנו. נישק את הילד, הניח ידיו על ראשו וברכו, והורה בקול מצווה: "תורה, תורה, למדוהו רק תורה, העיקר בעולם היא התורה".

ימיו האחרונים קיפלו את משנת חייו. על שפתיו עלו פיוטי־קודש בנושאי התורה וארץ־ישראל. בתחנונים שורר: "מי ומי בלתך יוצר, רחום חנון גלותנו קצר". "ארץ הקדושה", "ידידי השכחת" לרבי יהודה הלוי, ו"יום יום אודה", לחג מתן־תורה.

למרות שהיה מטושטש מכאבים, לא אכל דבר והדיבור היה קשה עליו, המשיך להתפלל את כל התפילות בעקביות וזה היה פלא, כי לדבר סתם דיבורים לא היה מסוגל. בגלל מצבו, התפילות הכפילו והשלישו את הזמן. תפילת שחרית ארכה לו שעתיים תמימות. הוא אמר כל מלה בנחת ובכוונה, לא מדלג על אף קטע. ברכיו פקו ורגליו רעדו ולמרות זאת הקפיד לעמוד בתפילות לחש.

באחת התפילות בסיום ברכת השנים, הוא נשכב באפיסת כוחות ונרדם. כעבור עשר דקות התעורר, נעמד והמשיך בברכת "תקע בשופר גדול לחרותנו...".

בניו קראו על מיטתו סדר פיטום הקטורת המסוגל לגרש את המזיקים, משניות רבות, תיקוני הזוהר, בעניין בריאת העולמות, והוא הצליח לקרוא את נוסח התיקונים בקול וחזר עליו פעמים רבות. וכן המשיך וייחד ייחודים שונים בפיו, וקטעי הברותיהם נשמעו היטב בחלל החדר. ייחוד נורא ומצמרר שעלה בחלל, היה ייחוד של מסירות הנפש על קידוש ה'...

בתלמודי־התורה ובישיבות הקדושות התפללו והתענו לרפואתו. תלמידי־חכמים יצאו להשתטח על קברות־צדיקים, לעורר עליו רחמים, אך הגזירה נגזרה...

בערב, רגע לפני שמסר את נפשו לבוראו בקדושה ובטהרה, רמז וביקש כוס תה ראשונה לאותו יום. מול אשתו, בניו, בנותיו וחתניו, ברך בעוז ברכת "שהכל נהיה בדברו". לאחר־מכן שכב על צד ימין כשראשו מופנה לכיוון מזרח. הנוכחים קראו "קריאת שמע", ואז יצאה נשמתו הטהורה בקדושה וטהרה ועלתה לגנזי מרומים.

ביום י"ז בטבת ה'תשל"ה, כבה המאור הגדול.

ליל חמישי היה זה, סוער וגשום, בו ליוו אותו רבים למנוחת עולמים בהר־המנוחות בירושלים.

חכם סלמן זיע"א, הותיר אחריו מורשת עצומה של תורה ותפילה בקדושה ובטהרה, והנחיל הנהגות מופלאות בנגלה ובנסתר.

בין ספריו וחיבוריו שעמל עליהם בקדושה ובטהרה אפשר למנות:

• סידור הרש"ש עם הגהות האלף לך שלמה (ג' כרכים) — אשר טרח והגיה במשך ל"ו שנים רצופות ממה ששמע מרבותיו החכמים הרב אפרים הכהן, הרב סלמאן אליהו, והרב יעקב מונסה זכר צדיקים לברכה, ששתו מבארו ותורתו של רבנו הרב שאול דוויק הכהן [המכונה: השד"ה] ז"ל. יצא לאור על־ידי מכון "בני ציון" בשנת תש"פ.

• ספר שר שלום עם הגהות האלף לך שלמה — כוונות זמניות לפסח חנוכה פורים וספירת־העומר מסידור הרש"ש, עם הגהות רבנו זיע"א. יצא לאור על־ידי מכון "בני ציון" בשנת תשפ"א.

• ספר בניהו בן יהוידע עם הגהות האלף לך שלמה — תיקונים רבים וענייני כפרה מסידור הרש"ש, במיוחד לימי השובבי"ם, עם הגהות רבנו זיע"א. יצא לאור על־ידי מכון "בני ציון" בשנת תשפ"ב.

• ספר האלף לך שלמה על ספר עץ חיים — הגהות רבנו זיע"א על ספר "עץ חיים" שחיברו רבנו חיים ויטאל זיע"א נאמן ביתו של רבנו האר"י ז"ל. יצא לאור על־ידי מכון "בני ציון" בשנת תשע"ז.

• ספר שער הכוונות עם הגהות האלף לך שלמה — צילום ספר "שער הכוונות" שחיברו רבנו חיים ויטאל זיע"א, עם הגהות "האלף לך שלמה" מעצם כתב־יד־קודשו של רבנו זיע"א. יצא לאור על־ידי מכון "בני ציון" בשנת תשפ"ג.

• ספר שפתי צדיקים — סדר התפילות, הבקשות וההשתטחות על מצבות קברי־הצדיקים, כולל לימוד תורתו של כל צדיק, שעל־ידי־כך נשמתו תתעורר בשמים לבקש רחמים על כללות ישראל. יצא לאור לראשונה על־ידי בנו הגאון רבי בן ציון שליט"א בשנת ה'תשמ"א, ובמהדורה מורחבת ומנוקדת על־ידי מכון "בני ציון" בשנת תשע"ג.

• ספר אורח צדיקים — תפילות, סגולות ותחינות נוראות שכתב רבנו זיע"א, לכל אדם בכל זמן ולכל צורך. יצא לאור לראשונה על־ידי בנו הגאון רבי בן ציון שליט"א בשנת ה'תשנ"ב, ולאחר מכן יצא לאור במהדורה מתוקנת ומהודרת בשנת תשפ"ג.

זכותו של צדיק

"עולמם של צדיקים נסתר הוא, ומי יגלה אפס קצה מעשיהם, ומכל שכן דמותם וצביונם..." כך כתב בשנת ה'תשל"ו, בנו הגאון רבי בן־ציון מוצפי שליט"א בהקדמה לספר "עולמו של צדיק" (יצא לאור לראשונה בשנת תשל"ו), שם לכד מעט מזער שביבי אור מגדולתו של אביו הצדיק.

גם בשורות אלו לא התיימרנו חלילה להקיף את דמותו ומפעליו. כמו שהמשיך הגרב"צ שליט"א וכתב: "אין בתיאור מסכת חיים זו כדי להתיימר לגלות מעט מהמעט, ולפזר ולו מקצת מהערפל הכבד העוטה על חייהם של הצדיקים הנפלאים בהם חנן הקב"ה את עם־ישראל בכל דור ודור. כל מה שיש כאן הוא להצביע על קיומם של איתני עולם אלו, כי לא בציר עלמא מל"ו צדיקים בכל דרא, ולתאר כיצד נראו בחיצוניותם לאחר כל ההסתרות בהן התכסו ונעלמו מבני־האדם, כי ה' יראה ללבב, ולב מלך - מאן מלכי: רבנן - ביד ה'."