שלום לכבוד הרב הגאון שליט״א, ראיתי בספרי רבנו חיים פלאג׳י זצוק״ל שהוא מתלונן מאוד על ענין המקאם בתפילה. ומבקש להבין דבריו הקדושים, והרי הניגון בתפילה מעורר את הנפש לכווין, ומדוע הוא כתב בחריפות נגדם?
צריך להבין את קשר דבריו בכל אותו הפרק, כאשר עיננו רואות שכמעט ברוב ספריו מתלונן על כך וכותב דברים שיש בהם טעם. והוא כי התפילה היא עבודת הבורא כפי שמצינו בכמה מקומות בתלמוד ובזוהר הקדושים. וצריך המתפלל להתאמץ בכל כוחו בתפילה לכווין בה ולשפוך את לבו לפני בוראו. בזמנו רבו החזנים אשר הקילו ראש והתחילו לעקוב אחר הגויים בבית תיפלתם, והיו עושים מעין תחרות מי ישמיע יותר את קולו וחלילה ידמה להם. גם החזנים בינם לבין עצמם החלו להתחרות במעבר ממקאם למקאם, ואיבדו את כוונתם התפילה, והציבור בעיקר ההמון הפשוט החלו להיגרר אחר התחריות, הללו אומרים זה חשוב ונאה, והללו אומרים לא כי אלא שלנו מסלסל יפה בקולו. ונהפך בית התפילה למקום תחרותי חלילה. וההמון החל להקל ראש בכוונת התפילה. ולשות ממנה חלילה במה להתגדר בה. וכאשר מצינו בשו״ת הרשב״א ז״ל כמה שם דגש על התפילה בכוונה, ועל החזן שמכווין להלל ולשבח את הבורא יתברך שמו. אך החזנות בתפילה חשובה היא ומעוררת, וזה אם נאמרת בקול תחנונים ובכוונה טובה ומושלמת.